כדי להשלים את החסר נחקק בשנת 2005 "חוק החולה הנוטה למות התשס"ו – 2005" אשר נועד לתת מענה לשאלה כיצד יש לנהוג בחולה הנוטה למות. חוק זה תקף לגבי אנשים אשר נותרה להם עד חצי שנה לחיות עקב מחלה חשוכת מרפא. הוא מאפשר לקבוע הנחיות מקדימות או למנות מיופה כוח בכל הנוגע להחלטות הרפואיות הנוגעות לשלב זה בלבד.
נקודת המוצא של "חוק החולה הנוטה למות" היא שכל אדם רוצה להמשיך לחיות, גם אם הוא במצב סופני, אלא אם הוכח אחרת. לכן במידה ולא ידוע מה רצון האדם, יש לעשות את כל המאמצים להחזיקו בחיים כל עוד יש הצדקה רפואית.
גם אם יש ספקות לגבי רצון החולה לטיפול – יש לטפל בו.
השילוב של שני "חוק החולה הנוטה למות" ו"חוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996", מאפשרים כיום לאדם בריא להחליט כיצד הוא רוצה שינהגו בו במידה ולא יהיה כשיר בעתיד להחליט החלטות לגבי הטיפול בו.
במידה וקיימות הנחיות מקדימות וגם ייפוי כוח ואדם אינו יכול להביע את רצונו, תינתן קדימות להנחיות המקדימות.
לחוזר מנכ"ל משרד הבריאות בנוגע לחוק החולה הנוטה למות.
המתת חסד היא סוגיה מורכבת ביותר מבחינה מוסרית וחוקית כאחד.
הדרך להבנת הנושא היא האבחנה (שגם היא לא פשוטה) בין "המתת חסד אקטיבית" ל"המתת חסד פסיבית".
המתת חסד אקטיבית – היא נקיטת פעולה יזומה המחישה או תורמת במישרין למותו של אדם. דוגמא: ניתוק חולה סופני ממכונת הנשמה או מתן מנת יתר של מורפין = הם בבחינת המתת חסד אקטיבית.
המתת חסד אקטיבית הינה בלתי חוקית במדינת ישראל, ובאופן כללי, יש מדינות בודדות בעולם שמתירות זאת.
המתת חסד פסיבית – היא לא להתערב במהלך הטבעי של המחלה, ולהימנע ממתן טיפול רפואי לחולה, בשעה שאילו הטיפול הרפואי היה ניתן – ככל הנראה ניתן היה להאריך את חיי החולה. לדוגמא, אי חיבור למכונת הנשמה, או אי מתן טיפול החייאה = הם בבחינת המתת חסד פסיבית.
בכפוף לתנאים חוקיים מסויימים, המתת חסד הינה אפשרית וחוקית במדינת ישראל – אך לשם כך על האדם לבקש זאת במפורש, ולהכין מסמכים משפטיים שיבטיחו כי בקשתו תקויים.